לשלם יותר ולקבל פחות

כולנו אוהבים להתרפק מדי פעם על התקופות שהכל היה הרבה יותר זול. ארטיק פשוט לא היה עולה יותר משקל, מסטיק עגלגל היה היה דורש עשר אגורות, השוחד של הפוליטיקאים היה צנוע יותר ודירות היה משהו שאפשר היה לקנות גם בלי לעשות מבצע של פונדקאות+תרומת כליה אחד ואחד אחד.
גם כרטיסי קולנוע זכורים לנו כמשהו שהיה הרבה יותר זול, ולמעשה לא הצלחנו באמת להתגבר על העליה החדה שחלה במחיר שלהם בתקופה די קצרה.
לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל, מחיר כרטיסי הקולנוע זינק בכל עולם בעשרות אחוזים, ומה ההשפעה של זה? ובכן, יש שיטענו שההשפעה העיקרית של זה היא השפעה כלכלית. קשה להתווכח עם המספרים, אבל חייבים לציין שיש היום הרבה יותר אופציות למבצעים משתלמים של כרטיס ועוד כרטיס או הקרנות חינמיות, כך שאני לא יודע עד כמה זה באמת משמעותי. אני חושב ששנים לא קניתי כרטיס קולנוע במחיר מלא ללא שום מבצע. (כל האמור לעיל כמובן מדבר על אנשים בוגרים שהולכים לקולנוע להנאתם ולא על קולנוע כדרך להעסיק את ארבעת הילדים בחופש הגדול כדי שההורים לא יזרקו אותם לירקון במזוודה אחרי חודשיים. זה כאמור בהחלט כבר לא כלכלי בעליל).

אם נשים לרגע בצד את ההשפעה הכלכלית, אפשר לדבר על השפעה הרסנית אחרת שיש לעליית מחירי כרטיסי הקולנוע והיא הרס מוחלט של סרטים. כמעט כל סרט חדש שיוצא בשנים האחרונות, מרגיש מחוייב לתת לצופה "ערך" למחיר הגבוה של הכרטיס. הערך הזה לרוב לא בא לידי ביטוי בתוכן עצמו אלא רק באורך הסרט. וכך סרטים חביבים שפעם יכלו להיות קצרים ולעניין ולהוציא אותנו עם טעם טוב מהקולנוע אחרי 90 דקות הפכו להיות סאגות ארוכות של שעתיים פלוס במקרה הטוב או מרגישים ארוכים כמו "שואה" של קלוד לנצמן במקרה הרע.
האולפנים מרגישים שהקהל ירגיש מרומה אם במחיר כזה של כרטיס הם יקבלו רק 90 דקות של סרט, ולכן פתאום סרטים נמשכים הרבה מעבר למה שהם אמורים להמשך.

השבוע ראיתי את הסרט מפוצלים. מפוצלים הוא סרט נוסף מז'אנר ה"בואו ניקח סוגיות פילוסופיות כמו ציות לקונפורמיות ואינדוודואליות בחברה, נפשט אותן לחלוטין ונוסיף יריות".
ז'אנר דווקא נחמד, חיבבתי אותו מאד למשל במשחקי הרעב. אז אומנם כל המסרים נלעסים טוב טוב לצופה בלי שום עידון או אנדרסטייטמנט, אבל הוליווד מיומנת לעשות את זה כבר כל כך טוב, שגם סרטים כאלה יכולים להיות מהנים למדי. תדמיינו את ספילברג עושה את רשימת שינדלר, אבל במקום יהודים משתמש בדובוני אכפת לי.
ובכן, גם מפוצלים הוא סרט עשוי היטב שלמרות הקלישאתיות שלו אפשר למצוא בו לא מעט רגעים יפים ומעניינים ויזואלית. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא פשוט נמתח חצי שעה יותר ממה שהוא צריך. ממש אפשר להרגיש בסרט בכל סצינה אם היא הייתה צריכה להשאר בסרט או אם אפשר להעיף אותה החוצה מבלי שאף אחד היה מרגיש בשום הבדל.
כאמור, זאת לא תופעה ייחודית רק למפוצלים, יש כל כך הרבה סרטים שקיצור שלהם בחצי שעה עד ארבעים וחמש דקות היה משפר אותם פלאים. אז למה זה לא קורה ? האני מאשים שלי מופנה למחירי הכרטיס.

אני פונה בפנייה נרגשת ליוצר הסרטים- תקצרו! זה בסדר, לא נכעס עליכם. לא נצא זועמים מהקולנוע אם נקבל רק 90 דקות עשויות היטב במקום 130 דקות מתוחות כמו מסטיק, להפך. אנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות והעברת מסרים ב-140 תווים, אם באמת לא יצרתם איזושהי יצירת מופת שכל דקה ודקה ממנה חשובה לעלילה, אז תעשו טובה ותחסכו מאיתנו.

ואם כבר בקולנוע ובמחירים מופרזים עסקינן, זאת הזדמנות גם להעלות את סוגיית מחיר הפופקורן. לא, אני לא מתכוון להיות נדוש ולהתלונן על מחירי הפופקורן הגבוהים, אלא לתת טיפ שיווקי גאוני! בסרט האחרון חלקנו שני אנשים את הפופקורן הגדול ביותר, ואחרי שאף אחד מאיתנו כבר לא יכל להכניס יותר גרגר קטן אפילו לפה, עדיין הדלי נשאר די מלא.

לאור זאת הגעתי למסקנה שהגדלים של פופקורן צריכים להיות כדלקמן – קטן, בינוני ובמקום גדול למכור את פופקורן הכי גדול שיש תחת קטגוריית "אכול כפי יכולתך", הרי גם ככה מאד קשה לסיים את הדלי של הפופקורן, גם ככה מעט מאד יטרחו לצאת באמצע הסרט (כשכבר אין הפסקות בסרטים) כדי למלא מחדש וגם ככה המעט שכן יטרחו לא באמת יפגעו כלכלית בצורה משמעותית מההכנסות שיבואו מהפופקורן. אבל אנשים שיקנו ב-50 שקל פופקורן של "אכול כפי יכולתך" יתמרמרו משמעותית פחות על המחיר של הפופקורן מאנשים שיקנו אותו דבר בדיוק אבל יקראו לזה "פופקורן ענק", אפילו שבשני המקרים מקבלים אותו דבר.